מדוע החלוקה בין גוף ונפש מזיקה? מדריך לשיפור הנשימה שלנו

חלוקה וניתוק בין גוף ונפש:

במשך מאות שנים התפשט הרעיון הכוזב שלא רק שכלנו נפרד מגופנו, אלא שהוא גם עדיף עליו, במיוחד בתרבות המערבית.

בתודעה שוכנים התבונה, הזהות, האמת, בעוד שהגוף נתפס כמקור לדחפים לא מבוקרים, לא רצויים ואף מלוכלכים; הגוף הוא החלק ה"חייתי "שעלינו לשלוט בכל מחיר. למעשה, בעיות רבות כגון התקפי פאניקה או הפרעות בתפקוד המיני נובעות לא רק מאמונות המועברות על ידי משפחות המוצא שלנו, אלא נובעות גם מבורותנו בגוף והפחד מהתחושות הפיזיות שלנו. אך מה שהמחקר מראה שתוצאותיו חוללות מהפכה בתחום הפסיכולוגיה, זה החלוקה כביכול זו הזויה לחלוטין. במציאות אנו, בני האדם, יצרנו את זה.

ניתוק זה בין החלקים השונים המרכיבים את האדם שלנו מתחיל להבחין כבר בשנים הראשונות ללימודים בהם ההתפתחות והשימוש בשכל גוברים לרעת התחושות ותנועות הגוף שלנו והיצירתיות שלנו. אומרים לנו להיות דוממים, לשים לב, להישאר יושבים ושקטים, לבקש רשות ללכת לשירותים, וכך הלאה ברשימה אינסופית של איסורים ודרישות. בעיקרון מילדות אנו מאומנים ללמוד להפשט את הצרכים שלנו (כאשר הם מתעוררים בזמנים שנחשבים "לא הולמים" - אך לא הולמים תלוי במי?) ולהשתיק את גופנו.

זה עצוב, אבל נראה שהפעמים היחידות שאנו זוכרים את גופנו היא כואב לו. אחרת, הגוף שלנו מבלה את רוב הזמן בלי לשים לב אליו. גם כשאנחנו עושים ספורט, אנחנו לעתים קרובות אנו משתמשים בגופנו ככליואנחנו שוכחים את הקסם של עצם חווית חושינו ושל הרגע הנוכחי. יש לנו יעדים ואנחנו מבצעים משימה אחת אחרי השנייה בצורה אוטומטית וחושבים על המשימה הבאה, אבל אנחנו שוכחים את החיוני: כאן ועכשיו. אנחנו כמעט לא מבינים מה קורה סביבנו, ופחות על מה שקורה בתוכנו. אנו עמוקים בראש ונתפסים בהילוכים מתמידים על העבר ודאגות לגבי העתיד. ולמרות שזה לא שהוא מאוד נעים, קל יותר להישאר שם למעלה כי לפחות זה מקום ידוע והוא "בשליטתנו", או לפחות כך אנו חושבים. מצד שני, העובדה שחווינו אירוע טראומטי הופכת אותנו ליותר דיסוציאציה בין גוף ונפש. הפרעות אכילה, למשל, מסתירות לרוב טראומות בילדות.

דרך הנשימה המקוטעת שלנו:

דוגמה לניתוק זה עם גופנו באה לידי ביטוי בדרך הנשימה שלנו: הרוב הגדול שלנו נושם מקוטע, קצר ומהיר מדי. אנו לא סופגים מספיק חמצן (שהוא החומר המזין החיוני ביותר עבור גופנו) וגם לא מסלקים מספיק פחמן דו חמצני.

כשאנחנו ילדים שינויים אלה בנשימה קצרים יחסית, אך לאט לאט הם הופכים תכופים ומתמשכים יותר, עד שמגיע הזמן בו הוא נהיה רגיל והנשימה שלנו כבר לא מסוגלת להחזיר את זרימתו המקורית. אנו מתרגלים לדרך הנשימה הלא מתפקדת הזו. הורים רבים אוחזים בתינוק שלהם כשהוא בוכה וכשהוא מפסיק לבכות הם מחזירים אותו לעריסה. אך על פי Carola Speads, כדי לקדם הרגלי נשימה טובים אצל התינוק, עליך להמשיך לחבק אותו, לטפוח לו על הגב כדי לנחם אותו עד שנשימתו נרגעת.

היתרונות של לימוד נשימה נכונה:

להיות בקשר עם הנשימה שלנו עוזר לנו להיות גמישים יותר להתמודד עם אתגרים שאנחנו מציעים כמו גם ליהנות מהחיים באופן מלא יותר. הבריאות שלנו, מצב הרוח והיצירתיות שלנו תלויים באספקת החמצן שמספקת לנו הנשימה. לפיכך, ללמוד לנשום טוב מטהר את זרם הדם שלנו, זה עוזר לנו לחשוב בצורה ברורה יותר ומעודד הופעת מחשבות חיוביות יותר.

כיצד לשפר את דרך הנשימה שלנו:

יותר מאשר להוציא לפועל תרגילים מסוימים, העובדה הפשוטה של ​​תשומת לב לנשימה שלנו (תשומת לב) והכרה בקיומה עובדת. מצטער לאכזב אותך, אנשים קנאים לפעולה. אך אין בכך טעם לרצות לשנות את המתרחש בנשימה שלנו מכיוון שנשימה היא מנגנון לוויסות עצמי. תן לשינוי להתגלות לבד, מבלי להכריח או לנסות לשנות דבר. כאשר אנו מגלים גישה פתוחה, סקרנית ומקבלת, כאשר התחושות, הרגשות והדימויים של הלא מודע מתחילים להופיע. לא קל. זו עבודה שדורשת תרגול וסבלנות. אך עם הזמן התוצאות משתלמות מאוד.

מצד שני, בואו לא נשכח את זה הנשימה מורכבת משלושה חלקים: נְשִׁיפָה- שתיקה- שאיפה. משך ההפסקה הוא חיוני מכיוון שאם נקצר אותו, למשל, נרגיש נסערים יותר או ממהרים. מצד שני, זה נורמלי להרגיש שהנשימה שלנו מאבדת את נזילותה או את הטבעיות שלה כאשר אנו ממקדים את תשומת ליבנו בה. אם נצפה שהנשימה שלנו מואצת, נסערת או מוסרת, שום דבר לא קורה. בואו להישאר עם התחושה הזו של תסכול, חרדה, גירוי או כל רגש שעולה ונתמכר לעצמנו. בואו לא ניפול לנטייה לרצות להשתיק רגש או תחושה שליליים כלשהם (כפי שאנו נוהגים לעשות) מכיוון שהם תקפים באותה מידה והם גם חלק מאיתנו. מגיע להם מקום ותשומת לבנו. ואנחנו יודעים שלדחיקתם אין השפעה אחרת מלבד להאכיל אותם יותר.

הבה נשאל את עצמנו:

מה קורה לנשימה שלי כשאני מצחצח שיניים, כשאני אוכל, כשאני שומע מישהו מדבר וכו '? לאחר שערכנו, בואו נכתוב את החוויה שלנו על דף נייר. מילים הן מתווכות נהדרות. בואו נעשה זאת בזמנים שונים. וכשאנחנו מתאמנים יותר, בואו נסתכל על מה שקורה בשאר גופנו כאשר נשימתנו משתנה. איך הכתפיים שלי, הצוואר, הרגליים, הידיים, הפנים שלי?

מסקנה:

נגלה שבמקום לסיים עייפים מהניסויים הללו, נרגיש רעננים ומפתיעים באופן מפתיע יותר. כמו כן, יצירת קשר עם חלקים נשכחים מעצמנו תגרום לנו להרגיש מאושרים יותר. וזה לא יכול להיות אחרת, כי האושר הוא לא בחוץ, אלא בתוכנו. כשאין מודעות לגוף שלנו, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה אנחנו מרגישים. ומכיוון שתחושותינו מתוכנתות לספר לנו מה חשוב לנו, הניתוק לפעמים גורם לנו לאבד את חושנו וטעם החיים. לכן כל כך חשוב לחזור לעיקר. ולבסוף, כאשר אנו לומדים להקשיב לגופנו אנו מוכנים יותר למנוע מחלות או מחלות לפני שהם הופכים להיות חמורים.

מאת יסמין מורגה