דרך הסיפור הזה אני רוצה להשיק מסר של תקווה לכל הסובלים ממחלות.
לפני 4 חודשים הם נפגשו 25 שנה נשואה והם הלכו לחגוג את זה במסעדה. עם זאת, הם לא הצליחו לטעום את כל המטעמים העסיסיים שחיכו להם. פבלו נפל התמוטט משבץ מוחי.
חואנה, אשתו, הוא לא עזב את מיטתו בארבעת החודשים ההם. הרופאים אמרו לה שבעל הסיכוי הטוב ביותר שהוא יאבד את נאומו.
עם זאת, יום אחד, בשעה 4 אחר הצהריים, בעלה ישן. הוא תמיד נחר. חואנה הביטה בו באהבה אינסופית ובכל יום היא הודתה לאלוהים על שהצליח לשמוע את הנחירות ולא הסיר אותה באותו יום גורלי.
חואנה קמה וטלטלה אותו מעט. הוא ישן יותר משעתיים ופחד שלא יוכל לישון כל הלילה. פבלו לא התעורר. חואנה התעקשה שוב במעט יותר נמרצות. פבלו התעורר בהתחלה וקרא: "אה, הפחדת אותי!"
חואנה החלה לבכות משמחה כשהרעיף עליו נשיקות. הכישורים המוטוריים שלו הדרושים לדבר חזרו.