האם עלינו להודיע למי שאוהב, אם הם חיים בעולם פנטזיה, שהמציאות היא שונה, גם אם היא אכזרית יותר או כואבת יותר?
אני חושב כך.
כרופא, אני יכול להעיד על חשיבותם של שני היבטים המרוחקים ככל הנראה מהטיפול, אך אשר משפיעים באופן משמעותי על הפרוגנוזה ועל תוצאות מחלתם בהתפתחות המטופל.
אני מתכוון המודעות לחולה והרצון לרפא.
לחולה שרוצה להתקדם יש הרבה יותר אפשרויות לעשות זאת מאשר זה שנותר מודע להשלכותיה של אותה מחלה ולכן ננטש לגורל האם הרופא שלך צודק באשר לכדורים ולרקחות שהוא רושם או לא.
סימפטום הוא סימן למשהו לא בסדר, שליח טוב שמזהיר אותנו שיש סכנה כלשהי להתמודד איתה. על מה שנאמר, התראה אינה הרשעה או הספד; אך היזהר, זה לא כשלעצמו הפיתרון המובהק לבעיה.
אתה תתהה מדוע אני מבקש ממך את כל זה ... אסביר:
בואו ניקח את התחושה השנאה הזו של ריקנות פנימית (שכמעט כולנו מכירים) כאילו היה סימפטום, אות אזעקה, סימן חד משמעי ל מחלת רוח איך נקרא צורך ברוחניות
הידע על קיומו והרצון להיפטר מאותה חוויה הרת אסון יכולים להיות, באופן פרדוקסלי, את העזרה הטובה ביותר לדחוף אותנו ללכת בדרך של מישור גבוה שמנתב את חיינו לכיוון אותה רוחניות נשכחת.
וזה נשמע מועיל מאוד, אם כי, שוב, זו רק פרסומת, שכן התחושה כשלעצמה, זה לא יכול לרפא את המחלה.